החוכמה המקובלת גורסת שככל שאטם טבעת O נלחץ יותר (כלומר, מעוות ביחס למצב ה"סחוט"), כך האיטום הדוק יותר. סחיטה רבה יותר שווה לכוח גדול יותר בין טבעת ה-O לבין החומרה ההזדווגת שלה - כלומר נוזלים, גזים ואבקות יבשות שאחרת היו זורמים בין אטם הגומי לחומרי ההזדווגות.
טבעת O-שנסחטת יותר גם נוטה להחזיק את הכוח שלה (ולפיכך אטימה טובה יותר) יותר מאשר O-ring שנלחץ פחות. הכישלון של אלסטומר לשמור על כוח ה"דחיפה" שלו לאורך זמן מכונה סט דחיסה. אלסטומר עם ערכת דחיסה גבוהה (בדרך כלל מעל 80 אחוז) כבר לא חוזר לצורתו המקורית הלא דחוסה כאשר הוא לא נלחץ. עם זאת, לא תמיד נכון להניח שהגדלת הלחיצה על טבעת ה-O תביא לאיטום טוב יותר, בהתאם לגורמים אחרים. אלו כוללים:
ככל שתלחצו חזק יותר את טבעות ה-O במהלך ההתקנה, כך גדל הסיכוי שתצבוט אותן בגלל האופן שבו נוצרות דליפות. זה נמצא כאשר פרקר השווה בין 2 דגמי אלמנטים סופיים ששימשו לחזות את התנהגות טבעת ה-O המותקנת ב-40% ו-25% שחול (איורים 1 ו-2, בהתאמה). ב-40 אחוז, טבעות O בהתאמה צביטה בין רכיבים בלתי נמנעת, בעוד ב-25 אחוזי הרכבה ההידוק כמעט בוטלה.
הקשר הוא ליניארי בין כמות הלא דחוס לכוח העומס הלחיצה הנדרש כדי לשמור על הלחיצה. למעשה, כוח העומס הלחיצה עולה הרבה יותר מהר מ-30 אחוז שחול. לטבעת ה-O נדרש כמעט פי שניים וחצי מכוח העומס כדי לדחוס ל-40 אחוז מאשר ל-25 אחוז. רמה זו של עומס דחיסה עלולה למעוך או לעוות רכיבי זיווג קלים או שבירים.
הנתונים המוצגים באיורים אלה הם עבור גומי ניטריל 70 Shore. חומרים אחרים, כגון פרפלואורואלסטומרים ותרכובות עם התארכות נמוכה (כלומר, הם רק נמתחים "עד כה") עשויים להישבר כאשר הם סוחטים יותר מ-30 אחוז. חומרים אחרים יכולים לחוות ערכת דחיסה מואצת, מה שמפחית את חיי השירות ב-40 אחוזים בשיחול.
בעוד משתנים רבים משפיעים על הצורה, ההתאמה והתפקוד של האיטום, הפרמטר החשוב ביותר מאחורי איטום ללא דליפות הוא כמות האקסטרוזיה המופעלת. עם זאת, כפי שמציעים נתונים אלה, הכמות האידיאלית של האקסטרוזיה עצמה מושפעת מגורמים רבים. אתה לא יכול פשוט להניח שיותר הוא טוב יותר.
זכור שגורמים אחרים עלולים לגרום לאיטמי טבעות O לפעול בצורה גרועה, כגון השפלה תרמית, אינטראקציות כימיות, חדירת גז, נזק מכני כגון ריסוק או שחיקה, או אובדן גמישות בטמפרטורה נמוכה. במקרים אלו, התאמת כמות הסחיטה עשויה שלא לפתור את הבעיה.